nryz.com

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות מעשרות פרק ד

א) אין הטבל נקבע למעשר מן התורה -- עד שיכניסנו לביתו, שנאמר "ביערתי הקודש מן הבית" (דברים כו,יג): והוא, שיכניסנו דרך השער, שנאמר "ואכלו בשעריך" (דברים כו,יב); אבל אם הכניס תבואתו דרך גגין וקרפיפות -- פטור מן התרומה, ומן המעשרות.

ב) ייראה לי שאין לוקין מן התורה על אכילת הטבל, עד שייקבע בכניסתו לביתו כמו שביארנו מפי השמועה; אבל אם נקבע בשאר השישה דברים שמנינו, אין לוקין עליו אלא מכת מרדות מדבריהם. וכן האוכל מפירות שדעתו להוליכן לשוק, אחר שנגמרה מלאכתן, אינו לוקה אלא מכת מרדות, כמו שביארנו -- שאין הגומר למכור חייב במעשר אלא מדבריהם.

ג) בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, אינו קובע. וכן הגגין אינן קובעין, אף על פי שהבית שלמטה קובע; ואם לא היה בגג ארבע אמות על ארבע אמות, כגון שהיה הבית משופע ועולה -- אינו פוטר מן המעשר, אלא הרי גג זה כמקצת אוויר הבית.

ד) הצריפין, והבורגנין, ובתי הקיץ והוא ארבעה עמודים ותקרה על גביהן שנמצא בלא כתלים, וכן סוכות שעושין ביני כרמים וביני הגינות בימי הקיץ -- אף על פי שדרין בהן כל ימי הקיץ, ויש בהן ריחיים ותרנגולין -- אינן קובעין למעשר; וכן סוכת היוצרין החיצונה, וסוכת החג בחג -- אינן קובעין: שכל אלו, אין דירתן קבע.

ה) הצריפין והבורגנין טובלין לבעליהן, אף על פי שאינן טובלין לכל אדם. וכן בית הספר ובית המדרש, טובלין לזה שיושב בהן ומלמד, מפני שהן כביתו; ואין טובלין לאחרים.

ו) בית הכנסת ובית התלמוד -- אם יש בהן בית דירה, קובעין; ואם לאו, אין קובעין. האורירות והאוצרות שבשדות העשויות למוכנס, אינן קובעין; ואם היו לדירה, קובעין.

ז) כשם שהבית קובע למעשר, כך החצר קובעת למעשר; ומשייכנסו לחצר דרך השער, נקבעו -- אף על פי שלא הכניסן לתוך הבית.

ח) איזו היא חצר הקובעת -- כל שהכלים נשמרין בתוכה, או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה; או חצר שאם ייכנס אדם לה, אומרין לו מה אתה מבקש. וכן חצר שיש בה שני דיורין, או שהיא לשני שותפין, שאחד פותח אותה ונכנס, ואחד בא ונכנס או יוצא ונועל -- הואיל והן פותחין ונועלין, הרי זו קובעת.

ט) בית שער של חצר, והאכסדרה, והמרפסת -- הרי הן כחצר: אם הייתה קובעת, קובעין; ואם לאו, אין קובעין.

י) שתי חצרות זו לפנים מזו, שתיהן קובעות; סוכת היוצרין זו לפנים מזו -- הפנימית קובעת, והחיצונה אינה קובעת. והחנות קובעת כבית.

יא) המוליך פירותיו ממקום למקום -- אף על פי שהוא נכנס בהן לבתים ולחצרות בדרך, לא נקבעו; אלא אוכל מהן עראי, עד שיגיע למקום שהוא סוף מגמתו. וכן בחזירתו. [יב] הרוכלין המחזרין בעיירות, שהן נכנסין מחצר לחצר -- אוכלין עראי, עד שמגיעין לבית שלנין בו.

יב) [יג] המביא תאנים מן השדה לאוכלן בחצר הפטורה מן המעשרות, שכח והכניסן לתוך ביתו -- הרי זה מותר להוציאן ולאכול מהן עראי; וכן אם שכח והעלן לגג, אוכל מהן עראי בגג. הביאן לאוכלן בראש גגו, ושכח והכניסן לחצר חברו -- נקבעו, ולא יאכל עד שיעשר.

יג) [יד] חצר שהיא נעדרת, הרי היא כגינה ואוכלין בתוכה עראי -- והוא, שייעדר רובה. ואם זרע רובה, אין אוכלין בה עראי; וכן אם נטע רובה. ואם נטע לנואי חצר -- הואיל והיא נעדרת, הרי זה אוכל עראי מאותן אילנות.

יד) [טו] תאנה שהיא עומדת בחצר -- אוכל ממנה אחת אחת, ופטור; ואם צירף, חייב במעשר. במה דברים אמורים, בשהיה עומד בקרקע. אבל אם עלה לראש התאנה, ממלא את חיקו ואוכל שם -- שאין אוויר חצר קובע למעשר.

טו) [טז] הייתה עומדת בחצר, ונוטה לגינה -- הרי זה אוכל ממנה בגינה כדרכו, כאילו הייתה נטועה בגינה; הייתה נטועה בגינה, ונוטה לחצר -- הרי זו כנטועה בחצר, שאינו אוכל שם אלא אחת אחת.

טז) [יז] גפן שהיא נטועה בחצר -- לא ייטול את כל האשכול ויאכל, אלא מגרגר אחת אחת; וכן ברימון -- לא ייטול את כל הרימון, אלא פורט את הרימון באילן ואוכל הפרד משם. וכן באבטיח -- סופת אותו בקרקע, ואוכלו משם. היה אוכל באשכול בגינה, ונכנס מן הגינה לחצר -- אף על פי שיצא מן החצר, לא יגמור עד שיעשר.

יז) [יח] כוסבר שהיא זרועה בחצר, מקרסם עלה עלה ואוכל; ואם צירף, חייב לעשר. וכן כל כיוצא בזה.

---

הלכות מעשרות פרק ה

א) הלוקח פירות תלושין לאוכלן, נקבעו למעשר מדבריהם, כמו שביארנו. ומאימתיי ייקבעו -- משייתן את הדמים, אף על פי שלא משך: הרי שלא נתן דמים, והיה בורר ומניח בורר ומניח, אפילו כל היום כולו -- ואף על פי שגמר בליבו ליקח, לא נתחייב לעשר; ואם היה ירא שמיים -- משגמר בליבו מעשר ואחר כך יחזיר למוכר, אם רצה להחזיר.

ב) הלוקח במחובר לקרקע, או שלקח תלוש לשלוח לחברו -- לא נקבעו, ויש לו לאכול מהם עראי. [ג] האומר לחברו, הא לך איסר זה ותן לי בו חמש תאנים -- הרי זה אוכל אחת אחת, ופטור; ואם צירף, חייב לעשר.

ג) האומר לחברו, הא לך איסר זה בעשרים תאנים שאבור לי -- בורר אחת אחת, ואוכל; באשכול שאבור לי -- מגרגר ממנו באילן, ואוכל; ברימון שאבור לי -- פורט אותו באילן, ואוכל; באבטיח שאבור לי -- סופת בקרקע, ואוכל. ואם קצץ את התאנים, וצירפן, או שקצץ את האשכול או האבטיח -- חייב לעשר: שהרי לא קנה אלא הנתלש.

ד) אבל אם אמר לו, הא לך איסר זה בעשרים תאנים אלו, בשני אשכולות אלו, בשני רימונים אלו, בשני אבטיחים אלו -- קוצץ כדרכו, ואוכל עראי, ופטור: שלא נקבעו במקח, שהרי לקחן במחובר.

ה) [ד] המחליף עם חברו, זה לאכול וזה לאכול -- שניהן נקבעו למעשרות: שהרי לקחו בתלוש. זה לקצות וזה לקצות -- שניהן לא נקבעו: שאין המכר קובע דבר שלא נגמרה מלאכתו, כמו שביארנו.

ו) לקח האחד פירות שהחליף לאכילה, ולקח האחר חליפיהן להקצותן -- זה שלקח לאכילה, חייב לעשר; וזה שלקח להקצות, לא נקבע למעשר.

ז) [ה] האומר לחברו, צא ולקט לך עשרים תאנים משלי, ואני אמלא את כרסי משלך -- שניהן פטורין: שאין זה חליפין, כדי שיהיה מכר. ואם צירף ואכל, חייב. והמתנה, אינה קובעת כמכר.

ח) [ו] עם הארץ שהיה עובר בשוק, ואמר טלו לכם תאנים -- אוכלים ופטורין: שאין המתנה קובעת. ואם הכניסו לבתיהן -- אם רוב העם מכניסים לבתים, מעשרין; ואם רוב העם מכניסים לשוק, אינן מתקנין אלא דמאי, שמא עישר, ואחר כך הביא לשוק. ואם אמר טלו לכם והכניסו לבתיכם -- כשמכניס לבית, מעשר דמאי.

ט) נתן לו דבר מרובה, אפילו אמר לו טול ואכול -- הרי זה כמי שאמר לו טול והכנס: שאינו אוכל, עד שיתקן דמאי. וכן אם נתן לו דבר שאין דרכו להיאכל חי, או שהיה אדם גדול שאין דרכו לאכול בשוק -- הרי זה מתקן דמאי.

י) [ז] היו שניים, אמר לאחד טול ואכול, ואמר לשני טול והכנס -- זה אוכל ופטור, וזה אוכל וחייב. [ח] וכן אנשים שהיו יושבים בשער או בחנות, ואמר להן טלו ואכלו -- הרי אלו אוכלין ופטורין. ובעל השער או בעל החנות, לא יאכלו עד שיעשרו דמאי -- שנמצא כאומר לאלו טלו והכניסו לבתיכם, שהרי הם בבתיהם. וכבר ביארנו שאין הבית שאינו שלו קובע, כשיעברו הפירות בתוכו.

יא) [ט] השוכר את הפועלים לעשות עימו בפירות, בין בתלושין בין במחוברין -- הואיל ויש להן לאכול מן התורה במה שהן עושין, הרי אלו אוכלין ופטורין מן המעשר. ואם התנה עימהן שיאכלו מה שלא זיכתה להן תורה, כגון שהתנה הפועל שיאכל בנו עימו, או שיאכל בנו משכרו, או שיאכל אחר גמר מלאכתו בתלוש -- הרי זה אסור לאכול, עד שיעשר: הואיל ואוכל מפני התנאי שלו, הרי זה כלוקח.

יב) [י] שכרו לנכש עימו בזיתים, והתנה הפועל שיאכל בזיתים -- הרי זה אוכל מן האילן אחת אחת, ופטור; ואם צירף, חייב. [יא] שכרו לנכש בבצלים, והתנה לאכול ירק -- מקרסם עלה עלה, ואוכל; ואם צירף, חייב.

יג) קצץ הפועל שיאכל ליטרה של זיתים, אוכל אחת אחת; ואם צירף, חייב לעשר -- הואיל והוא אוכל דבר קצוב, הרי זה כלוקח שאם צירף נקבע.

יד) לא קצץ, אלא היה אוכל בדין תורה -- מצרף ואוכל כל מה שירצה: והוא, שלא יספות במלח. אבל אם ספת במלח אחת אחת, מותר; שתיים שתיים, אסור -- שהרי נקבעו במלח.

טו) [יב] פועל שהיה עושה בלבסין, לא יאכל בבנות שבע; בבנות שבע, לא יאכל בלבסין: עד שיעשר. אבל יש לו למנוע עצמו, עד שיגיע למקום היפות.

טז) [יג] המוציא את פועליו לעשות לו מלאכה בשדה -- בזמן שאין להן עליו מזונות, אוכלין מן הפירות שבשדה ופטורין מן המעשר: והוא, שלא נגמרה מלאכתן. אבל אם יש להן עליו מזונות, הרי אלו לא יאכלו -- ואף על פי שלא נגמרה מלאכתן: שאין פורעין חוב מן הטבל. אבל אוכלין אחת אחת מן התאנה -- אבל לא מן הסל, ולא מן הקופה, ולא מן המוקצה.

יז) [יד] אחד המבשל, ואחד השולק, ואחד הכובש -- קובע למעשר; אבל המעשן את הפירות עד שהכשירן, הרי הוא ספק. [טו] הטומן פירות באדמה או בתבן או בזבל, עד שהכשירן לאכילה -- לא נקבעו למעשר.

יח) [טז] הנותן יין לתבשיל חם, או שנתן שמן לקדירה ואילפס כשהן מרותחין -- נקבעו למעשר. מזג יין במים חמים, נקבע; ואין צריך לומר שאם בישל היין, ואפילו בגת -- שאסור לשתות ממנו, עד שיעשר.

יט) [יז] השום והשחליים והחרדל ששחקן בשדה בשמן, טבלו למעשר. וכן הסוחט אשכול לתוך הכוס, נקבע; לתוך התמחוי, לא נקבע.

כ) [יח] המולח פירות בשדה, נקבעו; טבל הזיתים אחת אחת במלח ואכל, פטור. הפוצע זיתים כדי שייצא השרף מהן, פטור. הנוטל זיתים מן המעטן, טובל אחת אחת במלח ואוכל; ואם מלח ונתן לפניו, חייב. וכן כל כיוצא בזה.

כא) [יט] התורם פירותיו תרומה שצריך לתרום אחריה שנייה, נקבעו למעשר; ולא יאכל מהן עראי, עד שיוציא התרומה השנייה ויעשר.

כב) [כ] פירות שנגמרה מלאכתן, וחשיכה עליהן לילי שבת -- נקבעו; ולא יאכל מהן אפילו לאחר השבת, עד שיעשר. [כא] תינוקות שטמנו תאנים לשבת, ושכחו לעשרן -- לא יאכלו למוצאי שבת, עד שיעשרו.

כג) [כב] תאנה שהייתה מיוחדת לו לאכול פירותיה בשבת, וליקט ממנה כלכלה -- לא יאכל עד שיעשר: הואיל ופירות אלו מיוחדין לשבת, והשבת קובעת.

כד) [כג] היה אוכל באשכול, וחשיכה עליו לילי שבת -- הרי זה לא יגמור אכילתו בשבת, עד שיעשר; ואם הניחו לאחר השבת, הרי זה גומרו.

---

הלכות מעשרות פרק ו

א) מחליקין בתאנים וענבים של טבל, ואין בזה הפסד. וכל שאסור לזרים לאוכלו בתרומה, מין הגרעינין והקליפות והעלין והחרצנין וכיוצא בהן -- כך אסור לאוכלו מן הטבל; וכן המעשר שלא ניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו. וכל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה מדברים אלו, כך מותר בטבל ובמעשר שלא ניטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שלא נפדו.

ב) אין מדליקין בטבל טמא אפילו בחול, ואין צריך לומר בשבת, שנאמר "את משמרת תרומותיי" (במדבר יח,ח): מה תרומה טהורה, אין לך בה אלא משעת הרמתה -- אף תרומה טמאה, אין לך ליהנות בה אלא משעת הרמתה ואילך.

ג) אין מחפין בטבל. ואין זורעין את הטבל; ואפילו פירות שלא נגמרה מלאכתן, אסור לזרוע מהן עד שיעשר. במה דברים אמורים, בתבואה וקטנייות וכיוצא בהן. אבל העוקר שתלים שיש בהן פירות, ממקום למקום בתוך שדהו -- הרי זה מותר, ואינו כזורע טבל: שהרי לא אסף הפירות.

ד) וכן העוקר לפת וצנונות, ושתלן במקום אחר -- אם נתכוון להוסיף בגופן, מותר. ואם שתלן כדי שיקשו וייקח הזרע שלהם, אסור: מפני שהוא כזורע חיטים או שעורים של טבל.

ה) [ד] ליטרה מעשר טבול שזרעה, והשביחה, והרי היא עשר ליטרין -- חייבת במעשר; ואותה ליטרה, מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון. ליטרה בצלים שתיקנה וזרעה -- אינו מעשר לפי חשבון התוספת, אלא מעשר לפי כולו.

ו) [ה] זירעונים שהביאו שליש, ומירחן ועישרן, ואחר כך זרען והוסיפו, ואין זרעם כולה -- הרי זה ספק אם חייבין במעשר מדבריהם הואיל והוסיפו, או אין חייבין: שהרי הזרע שעדיין הוא קיים ולא אבד, מעושר הוא; ואין אלו דומין לבצלים, שהבצלים אין דרכן להיזרע.

ז) [ו] הזורע את הטבל, בין דבר שזרעו כולה בין דבר שאין זרעו כולה -- אם אפשר ללקטו, קונסין אותו ומלקטו; ואם צמח, אין מחייבין אותו לעקור, והגידולין חולין. ואם היה דבר שאין זרעו כולה, אפילו גידולי גידולין אסורין עד שלוש גרנות; והרביעי מותר. ומפני מה הגידולין אסורין, מפני תרומת מעשר ותרומה גדולה שיש בו. וכן הדין בזורע מעשר שלא ניטלה תרומתו.

ח) אין מוכרין את הטבל אלא לצורך, ולחבר; ואסור לשלח את הטבל, ואפילו חבר לחבר -- שמא יסמכו זה על זה, ויאכל הטבל.

ט) [ז] המוכר פירות לחברו, וזכר שהם טבל, ורץ אחריו לתקנן, ולא מצאו -- אם ידוע שאינן קיימין ושכבר אבדו או נאכלו, אינו צריך לעשר עליהן; ואם ספק שהם קיימין או אינן קיימין, צריך להוציא עליהן מעשרותיהן מפירות אחרות.

י) [ח] המוכר פירות לחברו, מוכר אומר על מנת שהן טבל מכרתי, ולוקח אומר לא לקחתי ממך אלא מעושרין -- כופין את המוכר לתקן: קנס הוא לו, מפני שמכר את הטבל.

יא) [ט] אין פורעין חוב מן הטבל, מפני שהוא כמוכרו. [י] מי שלקחו בית המלך את פירותיו, והם טבלים -- אם מחמת חוב שהוא חייב להן, צריך להוציא עליהן מעשרות; ואם לקחום באונס, אינו חייב לעשר עליהן. [יא] והלוקח טבל משני מקומות, מעשר מזה על זה.

יב) המקבל שדה מישראל או מן הנוכרי -- חולק ונותן לבעל השדה בפניו, כדי שיידע שטבל נטל. אבל החוכר שדה מישראל -- אם נתן לו מזרע אותה שדה, תורם ואחר כך נותן לו מה שקצץ ליתן לו; ובעל השדה מעשר לעצמו. ואם נתן לו מזרע שדה אחרת, או ממין אחר -- מוציא המעשר, ואחר כך נותן לו.

יג) [יב] החוכר שדה מן הנוכרי -- מעשר, ואחר כך נותן לו: קנס קנסו אותו בזה -- כדי שלא יחכור מן הגוי, ונמצאת השדה בורה לפניו, עד שיצטרך, וימכרנה לישראל. וכן המקבל שדה אבותיו מן הגוי, קנסו אותו שיעשר ואחר כך ייתן לגוי חלקו מעושר -- כדי שלא יקפוץ ויקבלה ממנו, מפני שהיא שדה אבותיו, עד שתישאר לפניו בורה, כדי שימכרנה לישראל.

יד) [יג] איזה הוא חוכר, ואיזה הוא מקבל: חוכר -- שחוכר הקרקע בדבר קצוב מן הזרע בכך וכך סאה, בין עשת הרבה בין עשת מעט; ומקבל -- הוא שיקבל אותה בחלק ממה שתעשה, חצייו או שלישו או מה שייתנו ביניהן. והשוכר -- הוא ששוכר הקרקע, במעות.

טו) [יד] שניים שקיבלו שדה באריסות, או שירשו, או נשתתפו -- יכול האחד לומר לחברו, טול אתה חיטים שבמקום פלוני ואני חיטים שבמקום פלוני, אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני; אבל לא יאמר לו, טול אתה חיטים ואני שעורים, אתה יין ואני שמן -- מפני שהן מוכרין את הטבל.

טז) [טו] כוהן ולוי שלקחו פירות מישראל, אחר שנגמרה מלאכתן -- מוציאין את התרומה ואת המעשרות מידיהן, ונותנין אותן לכוהנים וללויים אחרים: קנס הוא להם -- כדי שלא יקפצו לגרנות ולגיתות ויקנו טבלים, כדי להפקיע מתנות אחיהם הכוהנים. ואם קנו קודם שתיגמר מלאכתן, כגון שלקחו תבואה קודם מירוח, אין מוציאין מידן.

יז) [טז] כוהן או לוי שמכרו פירות תלושין לישראל, קודם שתיגמר מלאכתן, ואין צריך לומר, אם מכרו במחובר -- הרי התרומה או המעשר שלהן; ואם מכרו אחר גמר מלאכה -- הרי התרומה והמעשר של לוקח, ומפריש ונותן לכל כוהן או לוי שירצה.

יח) [יז] כוהן ולוי שקיבלו שדה מישראל -- כשם שחולקין בחולין, כך חולקין בתרומה ומעשרות; והישראלי נוטל חלקו, ונותנו לכל כוהן ולוי שירצה. אבל ישראל שקיבל שדה מכוהן או מלוי -- התרומה או המעשר לבעל השדה, ושאר המתנות חולקין.

יט) [יח] המקבל זיתים להוציא מהן שמן, בין ישראל מכוהן או לוי, בין כוהן או לוי מישראל -- כשם שחולקין בחולין, כך חולקין בתרומה ומעשרות: מפני שהשמן, חשוב הוא.

כ) [יט] כוהן שמכר שדה לישראל, ואמר לו, על מנת שהמעשרות שלה שלי לעולם -- הרי הן שלו: כיון שאמר על מנת, נעשה כמי ששייר מקום המעשר. ואם מת הכוהן, הרי בנו כשאר הכוהנים. ואם אמר לו, על מנת שהמעשרות לי ולבני -- מת הוא, ייטלם בנו. על מנת שהמעשרות שלי, כל זמן שהיא לפניך -- מכרה לאחר -- אף על פי שחזר ולקחה, אין לכוהן אותן המעשרות.

כא) [כ] ישראל שקיבל שדה מכוהן ולוי, ואמר לו, על מנת שהמעשרות שלי ארבע או חמש שנים -- מותר. על מנת שהן שלי לעולם -- אסור: שאין כוהן עושה כוהן.

כב) וכן בן לוי שהיה עליו חוב לישראל -- לא יהיה ישראל זה גובה מאחרים, ומפריש עד שייפרע כנגד חובו: שאין לוי זה עושה בעל חוב שלו כלוי אחר, שיגבה מעשר מאחרים.

כג) [כא] ישראל שירש טבל ממורח מאבי אימו כוהן, ואותו אבי אימו ירשו מאבי אימו ישראל -- הרי זה מפריש ממנו מעשרותיו, והן שלו: שהמתנות הראויות להיתרם, כמו שהורמו הן -- אף על פי שעדיין לא הורמו.

כד) [כב] הנותן שדהו בקבלה לגוי, או למי שאינו נאמן על המעשרות -- אף על פי שלא באו לעונת המעשרות, צריך לעשר על ידם. נתנה לעם הארץ -- עד שלא באו לעונת המעשרות, אינו צריך לעשר על ידם; ומשבאו לעונת המעשרות, צריך לעשר על ידם. כיצד הוא עושה, עומד על הגורן ונוטל; ואינו חושש למה שאכלו, שאין אנו אחראין להם.